צילומים מהשכונה - איסט וילג'

שכונה

הקורונה אמנם הכניסה אותנו לבתים, הסתירה מאחורי מסכות ונעלה בריחוק חברתי.

אבל מה שהיא עשתה לשכונות, זה דווקא סיפור אחר.

לפני עידן הרשתות, לא היה ילד שלא הכיר כל שכן וכל פינה בשכונה שלו ושל חבריו הטובים.

עכשיו בעידן ה-1000 מטר, שכונות מתעוררות לחיים בכל העולם, והופכות כל מגרש וסלע בהן לאטרקציה של ממש.

השכונה הפעם היא ה-"איסט ויליג'", הממוקמת על גדת האיסט ריבר. שכונה שידעה בשנים האחרונות הרבה תהפוכות,

היא החלה בעבר כחלק מהלואר איסט סייד- שכונה שבה חיו בעיקר מהגרים מהמעמד הסוציו-אקונומי הנמוך ועד סוף שנות ה90

ידעה הרבה מקרי פשע, סחר בסמים והרבה מחוסרי דיור שחיו בשטחה.

בתחילת שנות ה-60 החלה השכונה לקבל את האופי שלה והפכה אט אט למרכז תרבות בוהמייני, השכונה משכה אליה היפים ואמנים רבים

ועברה תהליך ג'נטריפיקציה בזכות מעבר של סטודנטים רבים למעונות של אוניברסיטת ניו יורק שהחלה לרכוש דירות בשכונה.

משכונה מוזנחת ומוכת עוני הפכה למרכז בילוי עם חיי לילה תוססים וקולינריה חדשנית.

במרכז השכונה ממוקם פארק טומפקינס, שהוא מרכז הצילומים שלנו הפעם. הפארק שידע בעבר ימים קשים של מהומות עקב הפשע ששרר בו,

הפך היום לפארק רחב הידיים במרכז השכונה הצפופה הזאת והוא נותן חיות ואופי לרחובות מסביב.

מגוון האנשים על תחביביהם ועיסוקם מוצאים בפארק מקום מפלט מהעיר הסואנת בעולם, החל בשחקני הכדורסל בפינתו הצפון מזרחית,

דרך בעלי הכלבים שממלאים את הספסלים עד אפס מקום, צעקות של הורים המצויים במרדף אחר ילדיהם הבורחים ומטפסים על המתקן הכי גבוה

עם צחוקם המתגלגל ועד למקום שהכי שבה את ליבי.

 בצידו הצפון מערבי של הפארק ישנו מגרש אספלט שכבר כמה עשורים משמש כ"מקדש" החלקה פתוח

שבמרכזו נערמים למקפצה מאולתרת מספר קונוסים בצבע כתום בוהק שזוהרם נראה כבר מרחוק, ומזכיר לי בנוכחותם רגע מתוק

של המראה משדה תעופה להרפתקה חדשה. כשמתקרבים רואים אוסף רב של ילדים, נערים ובוגרים מחליקים על האספלט

         ומאתגרים את עצמם בקפיצות גבוהות ותרגילים חדשים.      

        חושש, ניגשתי לאחד מהחבורה שישב בצד לבדו ונראה כמי שאוכל להחליף איתו מילה או שתיים,

           והתחלתי להתעניין בסצנה של הפארק. להפתעתי אמר שאינו מכיר אף אחד מהגולשים אבל מגיע לפה מהארלם הרחוקה.

        בדרך הביתה הייתי עסוק בשאלה מדוע הרחיק לכת עד כאן? סביר להניח שיש די מגרשי החלקה גם בהארלם עצמה.

       איכשהו מצאתי את עצמי מגיע למגרש הזה שוב ושוב בתוך השהות הקצרה שלי בניו יורק, והבשילה בי ההכרה

        שיש משהו באמת מיוחד במקום הזה. אולי העובדה שהאספלט חלק וחסר מתקנים, אולי זה האנשים שמחליקים בו,

                  שנדמים כמקבלים את כולם ללא קשר לרמה, עיסוק או מוצא. ואולי זו השכונה שפתאום התעוררה.            

            הסצנה בפארק נראית כאילו קפאה בזמן, כאילו היא שייכת לכולנו. מחזירה אותי לימי בית הספר היסודי שלי בגבעתיים,

            הגוף עוד זוכר את התחושה הממכרת הזו של רכישת מיומנות חדשה... שנים לוקח כדי להגיע לשליטה מלאה

ולמי בכלל יש זמן היום לדבר כזה… 

מצאתי את עצמי פוגש את הסקייטרים פעם אחר פעם באותו המצב, מחליקים או יושבים ומעשנים

על הספסלים הצמודים לגדרות הפארק, ולרגע הצלחתי להרגיש אחד מהם, מזהה כבר פרצופים מוכרים והם מזהים אותי,

מרגישים בנוח לידי  וליד המצלמה ואני מקבל סוג של הכרה ומקום של כבוד על אחד הספסלים שלהם.      

בין אם ארצה או לא, כצלם, תמיד קיים הרגע הזה בו אתה מדמיין עצמך נכנס לנעלי המצולם שלך.

במקרה הזה אני בתחילת שנות ה30 של חיי נכנס לרגע לעולמם של בני הנוער וחוזר בזמן, מדמיין את דאגותיי

ומחשבותיי אז, תוהה על המסכה ששמתי על עצמי בשנים האלה ותוהה על מה מעסיק אותם היום.

את משב רוח הנעורים אני מתעד לי לזיכרון נהדר שילך איתי קדימה ולקח אותי גם קצת אחורה

.במהות הכל אותו דבר, אך האנשים שונים, התאריך שונה, הסיטואציה אחרת אבל הרצון לחיבורים אנושיים

נראה לי היום בדיוק כפי שהיה אז וכנראה כפי שהוא תמיד.

על הצלם:

אוהד קב הוא צלם ותיק בתעשייה שעבודותיו פורסמו באמצעי המדיה השונים, בעיתונות וכן בתערוכות מסביב לעולם. 

בין היתר עבד עם ערוצי טלוויזיה, סוכנויות פרסום ובהפקות בינלאומיות כמו הישרדות ישראל וארוויזיון 2019.

מספר כי הגיע להתעסק בצילום מתוך הפחד לשכוח והרצון לתעד ולנצור כל רגע. 

בצילומיו מתמקד באדם הפשוט, שהוא הנוף היפה ביותר בכל שכונה או רחוב בעולם וחשוב להנציחו. הוא מתמקד

בזיהוי הניצוץ שבאדם ובקילוף השכבות על מנת לראותו בצורה האמיתית ביותר. 

דרך האומנות הוא מביע את הפחד הזה, לשכוח את אותם אנשים ולא לראותם בבהירות כפי שניתן דרך הצילום.